"להתראות שם למעלה" סרטו של אלבר דופונטל

להתראות שם למעלה דרמה צבעונית, עשירה וסוחפת שזכתה לשבחי הקהל והביקורות. זהו סיפורם של אדואר פריקור, אמן מחונן, וחברו מנהל החשבונות – אלבר מילאר. היכרותם בשדה הקרב של 1918 קושרת את גורלם לנצח. באקט של הישרדות ונקמה כנגד מפקדם תאב הכח והבצע, הם מתכננים תרמית מונומנטלית משל עצמם תוך שימוש במסכות, תלבושות ומוסיקה. הסרט מספק יופי חזותי, עושר קולנועי וצלילה אל נפשם מלאת הרבדים של הגיבורים.

יוצרים:

בימוי:    אלבר דופונטל                            Albert Dupontel
תסריט: אלבר דופונטל בשיתוף פייר למטרה Pierre Lemaitre
הפקה: קתרין בוזורגן                              Catherine Bozorgan
אפקטים מיוחדים: סדריק פאיול                Cédric Fayolle
מסכות: ססיל קרצ'מאר                           Cécile Kretschmar
מוסיקה מקורית: כריסטוף ז'וליין              Christophe Julien
צילום: ונסן מתיאס                                  Vincent Mathias
תלבושות: מימי למפיקה                          Mimi Lempicka
עיצוב תפאורה: פייר קוופלאן                    Pierre Queffelean
עריכה: כריסטוף פינל                              Critophe Pinel
עיצוב סאונד: ז'אן מינונדו                         Jean Minondo
גורוול קואיק-גאלאס                                Gurwal Coïc-Gallas
סיריל הולץ                                            Cyril Holtz



שחקנים:

אדואר פריקור: נאיואל פרז ביסקאיאר       Nahuel Pérez Biscayart
אלבר מילאר: אלבר דופונטל                    Albert Dupontel
פרדל: לורן לאפיט (מהקומדי פרנסז)        Laurent Lafitte
מרסל פריקור: נילס ארסטרופ                  Niels Arestrup
מדלן פריקור: אמילי דקאן                                    Émilie Dequenne
פולין: מלאני תיירי                                   Mélanie Thierry
לואיז: הלואיז בלסטר                              Héloïse Balster
לאבורדן: פיליפ אושן                               Philippe Uchan
קצין משטרה: אנדרה מרקון                     André Marcon
ג'וזף מרלין: מישל ווימוז (מהקומדי פרנסז)            Michel Vuillermoz
דופרה: קיין קהוג'נדי                               Kyan Khojandi
ראש העיר: ז'יל גסטון דרייפוס                 Gilles Gaston-Dreyfus


טריילר באדיבות סרטי נחשון



ראיון עם אלבר דופונטל, התסריטאי, הבמאי והשחקן הראשי   

ש: ספר לנו על תהליך העבודה, מה משך אותך בספר של פייר למטרה שרצית לעבד אותו?

ת: בנוסף להנאה הרבה שהספר הסב לי כקורא, חשבתי שהספר מאד מעורר השראה וראיתי שהוא מצליח, בדרך מוסווית ובצורה אלגנטית, לומר דברים הקשורים לימינו אנו. כל הדמויות נראו לי מהדהדות למה שקורה היום. מיעוט קטן, חמדן, ששולט בכל העולם. בכל המדינות ניתן למצוא טיפוסים כמו מרסל פריקור, או פרדל, שאין להם אלוהים ואינם פועלים לפי החוק, טיפוסים שגורמים למספר עצום של דמויות כמו מילאר לחיות ולהתקיים בקושי, במשך דורות רבים.

חשבתי שיש בסיפור גם אלמנט אוניברסלי של יחסי אבות ובנים. אב מלא חרטה כלפי בן שנטש ושכלפיו גילה חוסר הבנה מוחלט. ולבסוף, הונאת אנדרטאות המלחמה, שהיתה החוט המקשר בסיפור והכתיבה את הקצב ואת המתח. כל האלמנטים הללו הביאו לכך שמיד חשתי שעיבוד של הספר לסרט הוא דבר אפשרי ומוצדק. הספר כתוב כמו בסיס לתסריט מכיוון שהכתיבה של פייר למטרה היא מאד ויזואלית, והדמויות מוגדרות בצורה מושלמת מבחינה פסיכולוגית. הכל כתוב בצורה סיפורית ועם התפתחויות רבות בעלילה.

ש: איך נעשה העיבוד מספר לתסריט?

ת: הפעם הכתיבה קלחה וזה הלך במהירות, אבל אני חייב לומר שהספר של פייר איפשר את זה בקלות רבה. כתבתי את הגרסה הראשונית בשלושה שבועות. עם זאת, אני חייב לציין שצילמנו את הגרסה השלוש עשרה בסופו של דבר. פייר העניק לי חופש מוחלט. נפגשנו רק פעמיים, כדי לדון בסיום. ברור לגמרי שלא הייתי מסתכן בשינוי ללא הסכמתו. מספר של שש מאות עמודים, הייתי צריך להגיע לדברים החשובים ולהתמקד בעיקר במערכת היחסים האמיצה בין אלבר ואדואר.

 ת: במה התרכזת כשכתבת את התסריט?

ת: כאמור, רציתי לשים במרכז את מערכת היחסים בין אלבר לאדואר. בשלב די מוקדם של התסריט הכנסתי את עניין התרמית שאדואר מציע לאלבר. בספר התרמית מופיעה רק בחלקו השלישי, ואחת המטרות שלי היתה למצב אותה די בתחילת הסיפור.

נוסף לכך, עינו של הצופה עצלה הרבה יותר מעינו של הקורא, וכדי לשמור על הקצב ועל תשומת הלב של הצופים, חיברתי בין כמה דמויות בצורה יותר הדוקה ממה שהופיע בספר, כך שכל דבר יוביל ויתחבר לדבר אחר. זה מהלך שלא קיים בספר, והדבר האחרון שממש רציתי, הוא לקיים מפגש בין האב לבן למשפחת פריקור, וכך נוצר הדיאלוג על גג מלון לטיסיה. אותו דבר לגבי חיסול החשבונות בין מילאר ופרדל, גם כאן לתפיסתי הצופה זקוק לזה יותר מאשר הקורא.

 ש: בין קומדיה לטרגדיה: לא ממש בורלסקה ולא פתטי לחלוטין … איך מצליחים לקשור את השניים יחד? מה מעניין אותך במתח הזה?

ת: שוב, ערכים אלה היו נוכחים מאוד בספר של פייר (למשל הביטוי "פרצוף מכוער אבל נקודה יפה" הוא שלו ואני מיהרתי לשמר אותו בדיאלוגים).תמהיל הקומדיה והטרגדיה מבוסס על הביצוע המדויק של השחקנים. התמהיל הזה הוא שיקוף של מה שאני מרגיש בחיי היומיום. רכבת ההרים הרגשית הזו נותנת את התיבול המיוחד לסרטים מהסוג הזה.

ש: מדוע לורן לאפיט נבחר לתפקיד של פרדל?

ת: הוא אידיאלי, חיפשתי איזה ויטוריו גסמן צרפתי. שמערבב הומור עם משהו שחור. לורן נראה לי אידיאלי. מעבר לאיכויות המשחק הגדולות שלו, הפרדל שלו מוצלח כי היתה לי תחושה שהוא חגג בתפקיד הזה. הוא היה קפדני לגבי הדמות שלו ונראה לי שהצליח להטעין אותה בקור רוח, בריחוק, ובדיוק. היכולת שלו כשחקן לא לשפוט את הדמויות שהוא משחק מעניקה לו הרבה חופש פעולה.

 ש: איך פגשת את נאיואל פרז ביסקאיאר?

ת: פגשתי אותו דרך מלהקים בשנת 2015. בתוך השגרה לפעמים מתגלה יוצא הדופן. כשראיתי אותו הרגשתי מיד שמצאתי את אדואר פריקור. העיניים שלו, הדרך שבה הוא נע, האירוניה שלו. המפתחות לדמות כבר היו שם. הופתעתי מהבגרות שלו ומהעקביות שלו בעבודה. הוא הצליח לרכז את כל הדמות שלו למבט, ולי לא נותר אלא לצלם את זה.

ש: מה לגבי נילס ארסטרופ כמרסל פריקור?

ת: זה היה מובן מאליו. תמיד הרגשתי שמאחורי הדמות הקשוחה והמפוכחת הזו, יש פקעת של רגשות. נילס היה יכול להעביר את המורכבות הזו.

ש: ולמה בחרת את אמילי דוקן לתפקיד של מדליין?

ת: תמיד אהבתי את השחקנית הזו, יש בה תערובת של אצילות ויושר. היא הפכה למדליין והיא זו שמכתיבה את הקצב בסצינה האחרונה בין פרדל ומדליין. היא היתה נהדרת והצליחה לערבב מתיקות, אירוניה ונחישות.

ש: והאחרונה והחביבה, מה יש לך לומר על מלאני תיירי כפולין?

ת: חשבתי הרבה איך תראה פולין. ובסוף פניתי למי שחשבתי עליה מלכתחילה והיא היתה פנויה ומאד נלהבת. שום דבר לא דומה לזוהר שמפיצה מלאני מול המצלמה.

ש: אי אפשר להתעלם מההופעה שלך, תוכל להגיד מילה על הדמות שלך, אלבר מילאר?

ת: זה לא היה מתכונן שאשחק את התפקיד, רציתי לתפקיד את אחד השחקנים האהובים עלי ביותר, אבל כמה חודשים לפני הצילומים הוא הודיע לי שלא יוכל להצטרף להרפתקה. התחלתי לחפש בצורה מטורפת אחרי שחקן אחר, אך כל מי שחשבתי שמתאים, היה עסוק. ולגבי אחרים פגשתי הרבה שחקנים שלא נראו לי מתאימים. כך שמצאתי עצמי בתפקיד הזה יותר בשל עייפות וכורח, מאשר בשל רצוני לגלם את התפקיד. נראה לי שהשחקנים מעורבים יותר כשהבמאי משחק בעצמו והם מרגישים שהוא אחד מהם.

ש: איך התכוננת מבחינת ההיבט ההיסטורי?

ת: בעיקר על ידי קריאה מרובה, עברתי כמעט על כל ספריו של אריך מריה רמרק, "הפחד" של גבריאל שבלייה, "סערות" של ארנסט יונגר, "צלב העץ" של  רולאן דורג'לה ועוד כמה נוספים. גם ראיתי הרבה סרטים ישנים, בהם עיבודים לספרים כמו "במערב אין כל חדש" של לואיס מילסטון, ו"צלב העץ" של ריימונד ברנרד. אבל גם "כנפיים" של וויליאם וולמן ו"שבילי התהילה" של סטנלי קיובריק, וכמובן הרבה סרטים דוקומנטריים בהם "אפוקליפסה, מלחמת העולם הראשונה". והרבה ספרי צילום מן התקופה, בהם ספריו של בראסאי, שאפילו סצינה אחת העמדנו על פי צילום שלו. האדם הראשון איתו יצרתי קשר עוד לפני שהתחלתי לכתוב את התסריט, היה סדריק פאיול, יוצר האפקטים הויזואליים בסרט הזה. כי הסרט הזה הוא בעצם על איך לשקר לקהל במשך שעתיים, והוא שיחק את המשחק הזה בהתלהבות והנאה. בהתבסס על הסטורי בורד שלי, תמונות, הצעות, תפאורה, הוא יצר את העולם הרחוק הזה של תחילת המאה העשרים.

 ש: איך עבדת עם המסכות?

ת: ססיל קרצ'מאר היתה ממש שותפה ליצירת הדמות. בגלל העיצוב והרעיונות לעיצוב המסכה. לעיתים המסכות שונות ממה שמתואר בספר. הרעיון היה לעקוב אחרי הרגשות של אדואר, אחרי המצב הפסיכולוגי שלו לאורך כל הסיפור. רציתי למצוא את ההבעה הנכונה, עצב, אירוניה, הזיות, מחשבות אבסטרקטיות, בהתייחסות לשינוים ההיסטוריים באותה עת. היינו בני מזל כי הביטוי האמנותי בראשית המאה העשרים היה כל כך עשיר והשתנה כל הזמן. מקוביזם לסוריאליזם, הייחודיות של האמנים האלה הציעה קופסת משחקים אמיתית לססיל. היא רק היתה צריכה לבחור.

ש: יש לך מסיכה מועדפת מכולן?

ת: יש לי חולשה לזו הקרויה פני אישה מופשטים, המתכתבת עם פורטרט שצייר פיקאסו.

 ש: אתה יכול לספר לנו על המוזיקה בסרט?

ת: המוזיקה המקורית נכתבה על ידי כריסטוף ז'וליין, איתו עבדתי מסרטי הראשון. הוא מלחין מאד מוכשר. במהלך העבודה דברנו על המלחינים הגדולים של התקופה, רוול מיו, פורה, גרשווין. הוא יצר מוזיקה מקורית המבוססת על שני נושאים עיקריים. ביקשתי גם לקבל את הזכויות להשתמש בשני קטעים של מלחינים אייקוניים, נינו רוטה ואניו מוריקונה. וגם לסצינת המסיבה במלון לטיסיה, במוזיקה של פלטשר הנדרסון. שילבנו גם קטעים של המלחינות רייצ'ל פורטמן ודבי וייסמן.

ש:איך נבנה הפסקול?

ת: הפסקול נערך על ידי העורך שלי, איתו עבדתי כבר בסרט "9 חודשים". מאחר ולא היו לנו כל תיעוד על הסאונד באותה תקופה, עדיין לא היה קול באותה עת, ביססנו את זה על הסרטים הראשונים בהם הופיע קול. וכן על עדויות, כתבות של חיילים ואזרחים שתארו בפרטי פרטים את הצלילים השונים של אותה תקופה. הצלילים ברחובות פריז, הרעש על המדרכות וכן הלאה. וכן מתוך דימויים שנראו בסרטים אילמים, דוקומנטריים או עלילתיים, שהראו את הפעילות ברחובות של פריז ושתרמו להשראה שלו ביצירת הפסקול וליכולת למיין את הצלילים הנכונים.