Vision – המסע ליושינו סרטה של נעמי קוואסה

הסרט היפני - המסע ליושינו

תקציר:
ג'ין (ז'ולייט בינוש "שוקולד" ו"כחול") נוסעת ליפן, ליערות יושינו, בניסיון לגלות צמח נדיר בעל תכונות רפואיות מיוחדות בשם ויז'ן. שם היא פוגשת את טומו (מסטושי נאגאסה "פטרסון" ו"אן"), שומר היערות באזור, שעוזר לה במסעה ומדריך אותה באזור הזר לה. אולם ג'ין אינה זרה למקום – למעשה היא חוותה את אהבתה הראשונה 20 שנים קודם לכן באותו האזור, והחיבור שלה ליערות יושינו מורכב יותר משנדמה.

יפן/צרפת 2018 109 דקות , יפנית, צרפתית, אנגלית, תרגום לעברית ואנגלית.


יוצרים

תסריט, בימוי הפקה ועריכה:              נעמי קוואסה     Naomi Kawase
צילום:                                             אראטה דודו      Arata Dodo
תאורה:                                          ישאירו אוטה     Yasuhiro Ota
עיצוב:                                            סטסוקו שיוקאווה Setsuko Shiokawa
מוסיקה:                                         מאקוטו אוזנה    Makoto Ozone
עריכה נוספת:                                 פרנסואה גדיגיה Francois Gedigier
יואישי שיבויה                                 Yoichi Shibuya
הפקה:                                           סטושי מיאזקי    Satoshi Miyazaki
מריאן סלוט                                    Marianne Slot

המסע ליושינו
באדיבות קולנוע חדש

משחק
ג'ין:                               ז'ולייט בינוש      Juliette Binoche
סטושי:                         מסטושי נאגאסה Masatoshi Nagase
רין:                               טקנורי איווטה   Takanori Iwata
גאקו:                            מיראי מוריאימה Mirai Moriyama
אקי:                              מארי נאטצוקי    Mari Natsuki
האנה:                          מינאמי              Minami
בתפקיד אורח:               מין טנאקוה       Min Tanaka


אודות נעמי קוואסה

נולדה בשנת 1969 בעיר נארה בה היא מתגוררת עד היום. קוואסה סיימה לימודי צילום בבית הספר לצילום באוסקה בו בהמשך כיהנה כמרצה. היא גם כותבת, ופרסמה שני רומנים. בילדותה הוריה נטשו אותה והיא גודלה על יד סבהּ וסבתהּ, חוויה אליה התייחסה בשניים מסרטיה.

קוואסה ביימה עשרה סרטים עלילתיים באורך מלא, שבעה סרטים דוקומנטריים קצרים ושבעה סרטים דוקומנטריים ארוכים. בשנת 1997 זכתה בפסטיבל קאן בפרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים על סרטה "סוזאקו" ובשנת 2007 זכתה בפרס הגדול של חבר השופטים על סרטה "מוגארי". סרטיה הוצגו בפסטיבלים החשובים ביותר ברחבי העולם וזכו בשלל פרסים. שבעה מסרטיה הוצגו בפסטיבל קאן. "הנאזו נו צוקי" השתתף בתחרות הרשמית בקאן בשנת 2011, ו"פטאטסומה נו מאדו" השתתף בתחרות הרשמית שם בשנת 2014.

סרטה "אן" אף הוצג בקאן בהצלחה בשנת 2015 כסרט הפתיחה של המסגרת היוקרתית במבט מסוים, לאחר מכן הסרט זכה להצלחה גדולה גם בישראל. בשנת 2016 התמנתה קוואסה בפסטיבל קאן לנשיאת המסגרת Cinéfondation המיועדת ליוצרים בתחילת דרכם, והעניקה את הפרס הראשון לבמאית הישראלית אור סיני על סרטה "אנה" עם יבגניה דודינה. ב- 2017 חזרה קוואסה לקאן הפעם כמתמודדת במסגרת היוקרתית מכולן התחרות הרשמית עם סרטה "אל האור" שהופץ גם בישראל בשנה שעברה.

קוואסה זוכה לכבוד גדול בצרפת ובשנת 2012 נערכה רטרוספקטיבה של סרטיה בסינמטק פריז. כמה מסרטיה הם קופרודוקציה יחד עם שותפים צרפתיים. בצד הקריירה שלה כיוצרת קולנוע קוואסה הקימה את פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בנארה שהחל לפעול בשנת 2010.

 אודות השחקנית ז'ולייט בינוש

נולדה בשנת 1964 בפריז. מגדולות השחקניות הצרפתיות בדורנו. זוכת האוסקר לשחקנית משנה על "הפצוע האנגלי". היתה מועמדת לפרס השחקנית הראשית על תפקידה בסרט "שוקולד". היתה גם מועמדת שלוש פעמים לפרס גלובוס הזהב. זכתה בפרס האקדמיה הבריטית לקולנוע על "הפצוע האנגלי" ולמועמדות על "שוקולד". היתה מועמדת 10 פעמים לפרס הסזאר וזכתה בו על תפקידה בסרט של קישלובסקי "כחול". זכתה שלוש פעמים בפרס האקדמיה האירופאית לקולנוע. כמו כן, זכתה בשלל פרסים נוספים בפסטיבלים ובתחרויות רבות בכל העולם.

מבין סרטיה: "הנאהבים מפריז", "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", "כחול", "הפרש על הגג", "הפצוע האנגלי", "האלמנה מסנט פייר", "מחבואים", "שוקולד", "פריז", "גודזילה" ועוד סרטים רבים. ב- 2007 בינוש צולמה בישראל לסרטו של עמוס גיתאי.

אודות השחקן מסטושי נגאסה

נולד בשנת 1966 בעיר מיאקונוז'ו בדרום יפן. החל לשחק בשנת 1983. הוא מוכר לקהל הישראלי מהופעתו בסרטה המצליח של קוואסה "אן" ומההופעה בסרטו של ג'ים ג'רמוש "פטרסון". הופיע גם בתפקיד הראשי בסרט "אל האור", כיכב בעשרות סרטים יפניים. זכה במספר פסטיבלים במזרח אסיה ובמקומות נוספים בפרסים על הופעותיו בתפקידים ראשיים ומשניים.

הערות הבמאית נעמי קוואסה

יום אחד כשנסעתי במכוניתי עלתה במוחי המחשבה,  החברה  המודרנית שיכללה עולם בו ניתן לחיות לבד. כחושבים על זה, זה די מעיק להתערבב עם אנשים, החיים הרבה יותר קלים ללא נישואין וללא ילדים.  במקום להיות קשור לאיזושהי חברה הרבה יותר פשוט להיות עובד עצמאי, אחראי רק על עצמך. ככה מבלי לתרום לחברה מסוימת, ניתן לשלם סכום כסף ולהינות מכל שירות שעולה על הדעת. החלה תקופה שבה אנשים יכולים לחיות מבלי לחפש קשר עם אחרים. אבל…..  האם זה מה שהאנושות שואפת אליו? אני משערת שזה "העתיד של השפע" שהובטח לנו עם קבלת החוכמה.

ההימנעות מיצירת קשר, הסירוב להעביר את הגנים שלך הלאה, חוסר הרצון לחלוק את הכאב של שכנך, כך חברה ללא פנים הופכת יותר ויותר לדבר מובן מאליו. מעבר לחייו של כל פרט ופרט אין צורך יותר בדבר נוסף. האם יש סיכוי שאותה בדידות יכולה גם להזיק לנו ולהביא להרס?

איזו השפעה יש לאמנות על החברה? אמנים מכל הספקטרום, מסגנונות שונים חיפשו תשובה לשאלה זו במהלך מאות השנים, אך הם עדיין צריכים להוביל אותנו אל התשובה. לא משנה לאיזו רמה יוצאת דופן הגיעה האמנות, לא הצלחנו לפתור את הבעיות הגדולות של החיים על פני כדור הארץ. יחד עם זאת, אני ממקמת את התקווה שלי באפשרות שהדברים הללו יקרו, ומגייסת את כל כוחותיי האמנותיים כדי לגלות את  תפקידה של האמנות. אני מגלה תגליות בתוך העולם שנבנה בסרט, ואני חולקת עם הקהל את הדלתות המוליכות לעבר מה שאני רואה בו את "השפע האמיתי".

הסרט הזה מאיר את נקודות הקושי המתפתחות בחברה המודרנית. מתוך בחינה וקבלה של ההבדלים ביננו ומציעה את הרגע הנוסף שהחברה יכולה לקבל בברכה.

לצפייה בטריילר:


 

חמישים אביבים – Aurore סרטה של בלנדין לנואר

כרזת הסרט חמישים אביבים

לאורור (Aurore) שמלאו זה לא מכבר 50 נודע שהיא הופכת להיות סבתא. בסמיכות לידיעה שהיא תהיה בקרוב סבתא, אורור הפרודה מבעלה מתפטרת ממקום עבודתה ונקלעת לקשיים כלכליים. המצוקה הכספית מביאה אותה לעבוד בעבודות ניקיון ולו רק על מנת להשיג פרנסה.


בעיצומה של טלטלת החיים הזאת היא מוצאת את עצמה במפגש מקרי באהוב נעוריה, מפגש אותו היא הופכת בגיל 50 לאירוע מכונן של שינוי ותקוה.


צרפת 2017, 87 דקות צרפתית. תרגום לעברית ואנגלית.
החל מתאריך 26.4.2018 בסינמטק תל אביב, קולנוע כוכב רמת השרון ובכל רחבי הארץ.


יוצרים

בימוי:   בלנדין לנואר     Blandine Lenoir
תסריט: בלנדין לנואר     Blandine Lenoir
וז'אן לוק גאגה   Jean-Luc Gaget
על פי רעיון של בלנדין לנואר
צילום:   פייר מילון          Pierre Milon
עריכה: סטפני ארנו       Stéphanie Araud
מוסיקה: ברטראן בלין    Bertrand Belin
ניהול אמנותי: אריק בורג'ה Eric Bourges
עיצוב תלבושות: מארי לה גארק Marie Le Garrec
הפקה: פבריס גולדשטיין Fabrice Goldstein
אנטואן ריין        Antoine Rein
Kare productions , בשיתוף מחלקת הקולנוע של ערוץ 3 הצרפתי.

שחקנים

אורור:   אנייס ג'אווי        Agnès Jaoui
טוטוש: טיבו דה מונטלמבר Thibault de Montalembert
מנו: פסקל ארביו           Pascale Arbillot
מרינה: שרה סוקו          Sarah Suco
לוסי: לו רואה-לקויינה    Lou Roy-Lecollinet


באדיבות: 'קולנוע חדש'


ראיון עם הבמאית בלנדין לנואר

ש: איך עלה הרעיון לסרט?

ת: כמו שקורה לעיתים קרובות הנושא צמח מחוויות אישיות. הייתי ממש בלחץ מכך שאני מתקרבת לגיל 40. אני לא יודעת מדוע נפל עלי פתאום הפחד הזה מלהזדקן בעוד שחברי הגברים לא חלקו עימי את החשש הזה בכלל. פתאום הבנתי שנשים בשנות ה-50 לחייהן כמעט ולא מיוצגות בקולנוע. איך את יכולה להתייחס לגיל שיש לו נטייה להיות בלתי נראה? ראיתי כל כך הרבה נשים מסביבי שמגיעות למצב בו הן חיות ללא אהבה ובבדידות. נשים נפלאות, יפות מוכשרות נשים שהאקסים שלהם הצליחו לבנות חיים חדשים. רציתי לעשות מחווה לנשים הללו. לתת להם ולתת גם לעצמי, את התשוקה לרצות להזדקן. ו"חמישים אביבים" הוא גם כלי שעזר לי להתגבר על החרדות שלי (צוחקת).

ש: הגיבורה אורור מתמודדת עם הרבה קשיים, היא חיה לבד, במצב כלכלי לא טוב וגם היא בגיל המעבר.

ת: אבל היא נוטלת את חייה בידיה היא דמות חזקה. כשהיא נתקלת באפליה היא זוכה לתמיכה וסולידריות מן הנשים שלצידה. שגורם לה להבין שעדיין הכל אפשרי. כמו תמיד רציתי לספר את הסיפור הזה עם הומור, לצחוק על דברים שהם לא ממש מצחיקים. יש כל הרבה מה לומר. העיסוק בגיל הבלות הוא עיסוק בטאבו. החיבור הבין דורי הוא נושא מאד חשוב לי. חשוב להכיר ולדעת את הדרך בה האמהות והסבתות שלנו גדלו. דברים רבים השתנו, כמובן, נשים בוחרות, עובדות, משתמשות באמצעי מניעה, אבל עדיין אי השיוויון שולט, ולדעתי יש גם נסיגה בכמה תחומים.

ש: הבנות של אורור הן לא הדוגמה הכי טובה לפמיניזם.

ת: חשבתי שיהיה מעניין להראות שאורור וחברתה מגדלות בנות שהם העתקים של האמהות שלהן. ברור שלא המצאתי את הכל, רוב הבנות שיוצאות להפגין נגד הפלות הן בחורת צעירות. אבל אני לא שופטת את הבנות הללו. לוסי בתה הצעירה של אורור לומדת משהו על החיים ואנחנו יכולים לחשוב שלמרינה הבכורה יש הערכה עצמית מאד נמוכה. הויכוח בין מרינה לאמה מבחינתי הוא ויכוח בגלל התפרצות הורמונים. מרינה בוכה כי היא בהריון, ואורור כי היא בגיל הבלות. הסצינה היתה חשובה לי כי רציתי להראות שלעיתים קשה לומר שאתה אוהב מישהו שיש לך איתו ויכוח נוראי וצריך את הויכוח הזה כדי להגיע לרגע הזה בו אתה יכול לומר לאותו אדם, אני אוהב אותך. גם קשה לאורור לקבל את זה שהיא עומדת להפוך לסבתא. זה גורם לה להרגיש שהיא הרבה יותר מבוגרת.

 ש: היא לא משקיעה רגשות רבים בהריון של הבת שלה עד שהיא נפגשת עם הרופא המיילד שהיה אהבת נעורים שלה.

ת: היא מתאהבת בו מחדש ולפתע היא חוזרת להיות נערה בת 15. אני מוצאת שזה מאד מרגש. שאהבה יכולה להשאר בלבך כל כך הרבה שנים. גם אם היית בתוך מערכת יחסים עם אחר לאורך שנים.

 ש: אורור נמצא בתקופה של שבירה ובניה, היא אוהבת מבלי לדעת את זה, הבת הצעירה עוזבת את הבית.

ת: השלב שהיא נמצאת בו מזכיר לי את גיל ההתבגרות. הוא מגלה חופש מחדש שהיא לא רגילה אליו. שמתפרש אצלה בתחילה כתחושה של אובדן. בסרטים לעיתים מראים שהרגע בו הילדים עוזבים הוא רגע של הקלה אבל מה שאני רואה מסביב הוא חברים שנעצבים מאד כשהילדים שלהם עזבו את הבית. לפני שהם מתחילים להרגיש שוב שיש להם זמן בשביל עצמם וזמן ללמוד דברים חדשים. הנשים הללו צריכות להתמודד עם מעבר מאד עדין. 

ש: זה אולי כמו צורה נוספת של שחרור?

ת: לגמרי, אני מאמינה שהתפקידים שאנחנו ממלאים משתנים במהלך החיים. במיוחד אלו בין אמהות לבנות. שצריכות להתרחק בשלב מסוים, לפני שהן מוצאות מחדש אחת את השנייה. זה בדיוק מה שקורה בין אורור והבנות שלה שמצליחות להתחבר מחדש ברגע שכל אחת מהן משנה את הסטטוס שלה.

 ש: היא גם עוברת קשיים בעבודה כמו הבוס שבוחר לה כינוי בניגוד לרצונה.

ת: נכון, המחשבה שלי היתה איך אפשר להראות השפלה בעבודה רק בכמה סצינות? לפשוט מאדם את הזהות שלו נראה לי כמו הדבר הנוראי ביותר שניתן לגרום לאדם זה בלתי נסבל. סבל במקום העבודה הוא מציאות נוראית, אבל אורור היא לוחמת היא לעולם לא תהיה קורבן.

 ש: היא גם צריכה להתמודד עם עובדת לשכת התעסוקה שלא מסיימת אף משפט שלה.

ת: ככל שאני מתעסקת בנושאים רציניים אני רוצה לצור סיטואציה מצחיקה. אני תמיד מסתכלת על המציאות במבט קצת עקום. דמיינתי את הדמות הזו שמשחקת פלורנס מולר, כאדם שאף פעם לא מסיים את המשפטים שלו, משאירה אותם באוויר. כדי להדגיש את הטמטום שבמערכת. אנו מבינים היטב לאן היא חותרת, אלו דברים קטנים ומשעשעים שאני אוהבת להכניס לתסריט.

 ש: כמו הקטע של השיחה עם עובדת הניקיון.

ת: השיחה הזו לא היתה קלה. כדי שהסצינה הזו תעבוד היה צריך שזה יהיה מדויק, הזמנתי אדם לא מקצועי- בחורה שהיא במקצועה עוסקת ביופי, היא מתוניסיה, ואמרה לי פעם שהיא חולמת להופיע בסרט. היא אישה מאד חדה עם מבטא חזק. ידעתי שהיא תוכל לגלם את הדמות ולהעביר את הטקסט.

 ש: האם יש עוד שחקנים לא מקצועיים כמוה בסרט?

ת: עוד ארבעה או חמישה. אני מאד אוהבת את החלוקה הזו. זה הופך את השחקנים המקצועיים ליותר פגיעים. מוציא מהם משהו מאד אנושי. ותחושה של הזדהות. האישה שמנהלת את דירת הזקנות, היא אחת מהם. התפקיד נכתב לשחקנית שנפטרה לפני שהחלו הצילומים אז הצעתי את התפקיד לאחת מחברותיה הטובות ביותר, והופתעתי מן הכריזמה שלה. הקול שלה האישיות שלה. הצופה צריך להאמין שהיא יכולה לנהל מקום כזה ולצערי גם היא נפטרה לפני שהיא הצליחה לרואת את הסרט.

ש: ניתן לחוש באחווה שבין כל הנשים שבסרט

ת: יש לי אמון רב באחווה נשית. אחווה שמובילה אותי לכל אורח החיים שלי. והיה לי חשוב ששלבים שונים של החיים ייצוגו במהלך הסרט.

ש: את משלבת קטעי ראיון עם הפמיניסטית האנתרופולוגית פרנסואז הריטייה, שמסבירה שלא לפני הרבה זמן נשים שהגיעו לגיל המעבר חדלו להתקיים.

ת: רציתי לחלוק לה כבוד. וזה התאפשר כיון שקיבלתי אישור להשתמש בקטעים מן הדי וי די שלה, שיחה עם פרנסואז הריטייה (Françoise Héritier). היא הלכה לעולמה לא מזמן כמו עוד כמה פמיניסטיות נוספות מהדור שלה.

ש: האן חשבת על אנייס ג'אווי מיד לתפקיד של אורור?

ת: רציתי שחקנית שפנייה מוכרים כבר זמן רב. שהיא חיה בשלמות עם הגיל שלה ונהנית מכל החסרונות שלו. אנייס היא מאד נשית ומושכת בתהליך ההתבגרות שלה. היה לי חשוב שהגיבורה שלי לא תייצג נעורי נצח. אנייס הסכימה לשחק את התפקיד יומיים אחרי שפניתי אליה.

ש: ספרי לנו קצת על העבודה עם אנייס ג'אווי, איך היא התכוננה לתפקיד?

ת: מחלקת התלבושות התעסקה זמן רב במציאת הבגדים המתאימים. היא לא מתלבשת ככה בחיי היום יום שלה. רציתי לנצל את המיטב של הגוף שלה ולהלביש אותה בבגדים צמודים, להראות אישה עם ירכיים, חזה ואחוריים זה נפלא אנחנו לא רואים הרבה נשים כאלה בקולנוע. למרות שבחיי היום יום הוא לובשת בגדים יותר רחבים היא הבינה מה אני רוצה להעביר. חזרתי בלי הפסקה בשיחות בינינו "את אישה שעומדת זקופה כשהיא במגע עם אחרים. אורור היא אולי לא פמיניסטית גדולה. אבל שהיא פוגשת נשים המגלות סולידריות אחת עם השנייה היא מגלה שהניסיון האישי שלה הוא ניסיון קולקטיבי בעצם". זו לא ההתאהבות שמצילה אותה, זה קודם כל היכולת שלה למצוא את הכבוד שלה, שמאפשר לה להתאהב שוב.

ש: ספרי לנו על פסקל ארביו שמשחקת את מנו, החברה הטובה ביותר שלה.

ת: אני מכירה אותה הרבה זמן ואוהבת את האינטליגנציה שלה והדמיון. אני אוהבת להיות מוקפת בשחקנים שעבדתי איתם בעבר. ככה זה עם חלק משחקני הסרט.. זה הרבה יותר קל ונעים לעבוד עם אנשים שאת מכירה. אני מאמינה שאמון ובטחון מצמיח כנפיים ליצירה שלך. באותו אופן אני מעדיפה להקיף את עצמי עם אנשי צוות שאני מכירה. כולם מבינים אחד את השני במהירות וזה חשוב.

ש: היית שחקנית הרבה זמן לפני שהפכת לבמאית

ת: הפכתי לבמאית במקרה. למען האמת תמיד רציתי לביים, אבל לא חשבתי שזה יהיה אפשרי. ואז בגיל 12 נתקלתי בסרט של אנייס ורדה. זה היה באמצע שנות השמונים, וזו פעם ראשונה שראיתי סרט על אישה מבוים על ידי אישה. זה פתח בפני דלת. שלוש שנים אחר כך ראיתי הזמנה לאודישן לסרט של גספר נואה, באתי רק כדי לפגוש את הבמאי והוא בחר בי וכך התחילה קריירת המשחק פיתחתי תשוקה לזה תוך כדי הלימודים שלי. ובמקביל למדתי כל מה שאני יכולה על בימוי. בגיל 25 קיבלתי אומץ וכתבתי את הסרט "עם מריאט", הסרט הקצר הראשון שלי. לקח לי עוד 10 שנים להרגיש בטוחה מספיק לביים סרט באורך מלא.

איך את עובדת עם השחקנים?

ת: אני עושה חזרות עם השחקנים אני צריכה לשמוע אותם אומרים את הטקסט. דברים נפלאים קורים אז שלא ראיתי קודם. ויש כאלה שלא עובדים כמו שחשבתי שיעבדו. לעיתים אני מבינה שאיזו ג'סטה פיזית תביע הרבה יותר מאשר כמה מילים. אני מוחקת קטעי דיאלוג. וזו גם דרך לקלוט את האנרגיה בין השחקנים שלי. וזה עוזר לבנות את האמון שכולנו צריכים לבנות כדי לעבוד ביחד. אני תמיד מתחילה מן האישיות של השחקנים שלי. אני בוחרת בהם בגלל מי שהם, צריך שמשהו מן הדמות יהיה בהם. ואז אני מחפשת מה יגרום להם להנאה. אני לא עושה הרבה טייקים ואני מנסה לשמר את ההנאה שבמשחק, אמיתית וחיה. אם אני מרגישה שההנאה נעלמה אני מפסיקה באותה נקודה.

ש: למה רצית לצלם בעיר לה רושל?

ת: רציתי שאפשר יהיה לראות את השמיים, ושלדמות שלי יהיו חיים נוחים באופן יחסי. זה בלתי אפשרי להגיע לזה בעיר כמו פריז. או באזור שבה אם אתה מרוויח שכר מינימום אתה לא יכול להתקיים. וגם אני אוהבת לצלם במקום פרובינציאלי, שבו אפשר לאכול ארוחת ערב נחמדה בערב עם השחקנים, ולעבוד על כל מיני פרטים שאולי נשתמש ביום המחרת.

אודות היוצרות

בלנדין לנואר

כשחקנית הופיעה ב-15 סרטים ו-13 סרטי טלוויזיה וסדרות, ביימה מספר סרטים קצרים זהו סרטה העלילתי השני.

אנייס ג'אווי שחקנית, במאית, תסריטאית וזמרת

אנייס ג'אווי נולד לפני 53 שנים, כמה חודשים שהוריה יהודים יוצאי טוניס, שעסקו בכתיבה ופסיכולוגיה החליטו להגר מישראל לצרפת, בגיל 15 החלה ללמוד משחק, היתה תלמידתו של הבמאי הנודע פטריס שרו.

בהפקה של "מסיבת יום ההולדת" מאת פינטר פגשה את מי שהפך שנים ארוכות לשותף שלה לכתיבה ולבן זוגה השחקן ז'אן פייר בכרי. בשנת 1993 בקש מהם הבמאי אלן רנה לעבד מחזה של המחזאי הבריטי אלן אייקוברן. מה שהפך לסרט בשני חלקים "מעשנת לא מעשנת". עליו זכו בפרס הסזאר לתסריט מעובד.

הבמאי סדריק קלאפיש ביים את המחזה אותו כתבו יחד "דמיון משפחתי", ובו הם הופיעו גם בתפקידים ראשיים, הסרט זכה להצלחה רבה והם זכו שוב בפרס התסריט המעובד בשנת 1997.

באותה שנה כתבו תסריט לסרט נוסף של אלן רנה "החיים הם שיר" וזכו שנה אחר כך שוב בפרס התסריט, וג'אווי אף זכתה בפרס שחקנית המשנה. באותה שנה הגיעו לארץ להציג את הסרט בפתיחת פסטיבל הקולנוע הצרפתי.

בשנת 2000 ביימה ג'אווי את הסרט "על אהבה וטעמים אחרים" שהיה הצלחה אדירה וזכה בארבעה פרסי סזאר וגם היה מועמד לאוסקר בקטגורית הסרט הזר. סרטה הבא היה "תסכלו עלי" שגם הוא זכה להצלחה רבה. הסרט הוצג בפסטיבל קאן וזיכה את ג'אווי בפרס התסריט.

לאחר השתתפות בשני סרטים נוספים היא פתחה בקריירת שירה והקליטה אלבום ברוח לטינית. בהמשך חזרה לביים וביימה עוד שני סרטים שלא הוצגו בארץ. וב-2007 זכתה בפרס המוסיקה על אלבום שהוציאה גם הוא ברוח מוסיקת עולם. לאחרונה ביימה סרט חדש שוב שיתוף פעולה עם בכרי "מקומות ציבוריים", והיתה חברה בחבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון.

ג'אווי היתה במערכת יחסים עם השחקן/תסריטאי ז'אן פייר בכרי, מעל 20 שנה השניים נפרדו ונשארו בקשרי עבודה. ב-2012 היא אמצה שני ילדים מברזיל. בישראל ביקרה פעמים רבות.

היא אחת היוצרות המעוטרות ביותר בצרפת יש לה שבעה פרסי סזאר, רבים מהם על כתיבה, ארבעה פרסי לומייר, פרס תסריט מפסטיבל קאן, שני פרסי האקדמיה האירופאית לקולנוע על כתיבה ועוד הרבה פרסים נוספים.